בעזרת אומנות על כל צורותיה ניתן לתאר רגשות שלא תמיד ניתן לשוחח עליהן במילים. לעתים העבודה היצירתית עשויה להקל על המטופל להביע את מגוון הרבדים של חווייתו. הטיפול באמצעות אמנות מאפשר לשחרר תחושות מורכבות אלו, ולהגיע לפעמים למעין קתרזיס מבלי לדבר ישירות על הדברים.
לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, פעמים רבות אנשים לא מצליחים להשתחרר מן המועקה הרובצת עליהם, משום שהם לא מצליחים לדבר על הדברים. עם זאת, הטיפול באומנות משחרר אותם להביע את המצוקות והרגשות באופן חופשי יותר. לפעמים “לתקשר עם הדף”, מרגיש למטופל כצורה מוגנת יותר של תקשורת, הגורמת לפנימיות שלו להיפתח.
לא צריך להיות פיקאסו
לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, פעמים רבות מבוגרים נרתעים מטיפול באומנות, כמו למשל ציור, היות והם סבורים שהם לא יודעים לצייר טוב, ופוחדים כי ישפטו אותם על “אומנותם”. עם זאת, הררי מדגישה כי בטיפול באמנות לא נדרש ידע קודם באמנות או כישרון כזה או אחר. המטרה היא טיפולית לחלוטין: כל אדם מסוגל להתחבר לצד האמנותי שלו ולהגיע על ידי כך לשחרור. אין צורך ביצירה של ציור “יפה” או אסתטי על מנת להגיע לטיפול המועיל למטופל.
בטיפול באמנות המטופלים (“אמנים”) יוצרים סמלים, דימויים ופנטזיות של התחושות העמוקות שלהם. קרל יונג, פסיכו-אנליטיקאי שווייצרי ותלמידו המסור של פרויד בתחילת דרכו, עסק בתאוריות אודות הדמיון האנושי. יונג טען כי “הפנטזיה היא אם כל האפשרויות, המקום שבו העולם הפנימי והעולם החיצוני מתאחדים, וכמוהם כל הניגודים הפסיכולוגיים. הפנטזיה היא זו שיוצרת גשר בין הדרישות המנוגדות של פנים וחוץ, דמיון ומציאות, טוב ורע, נשיות וגבריות, וככזו יש לה עמדה מתווכת שיש להכיר בה”.
יונג ראה בתודעה האנושית כמורכבת משכבות רבות, וככול שהן עמוקות יותר הן מתייחסות לזמנים היסטוריים קדומים יותר. לפי יונג, “לא ניתן להגיע למודעות [של אמת] ללא כאב. אנשים יעשו הכל, לא משנה עד כמה אבסורדי, כדי להימנע מלפגוש את נפשם שלהם. האדם לא חווה הארה על-ידי חזיונות של דמויות מוארות, אלא על-ידי הבאת החושך למודעות”. לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, האמצעי לכך, יכול להיות האומנות: כחלק מהטיפול הפסיכותרפיסט עוזר למטופל שלו לתרגם למטופל בעזרת היצירה את הפנטזיה הדמיונית, והעלאתה למודע.
