מן המפורסמות היא ההבנה ששיעור הגירושים בעת הזו הוא הגבוה אי פעם. לא רק בישראל, אלא בכל חברה מודרנית ומערבית, בה “העצמי” כאידיאל החליף את המשפחתיות והקהילתיות כאידיאל. היום האצבע קלה יותר על הדק הגירושים, וכאשר המתח בין בני הזוג נהיה קשה מנשוא, גירושים נראית אופציה קלה יותר מהתמודדות. אולם מחסום אחד תמיד קיים, והוא ילדים.
לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, בזמן גירושים, הילדים חשים כי הקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים. ההורים, שעסוקים בינתיים בסכסוך ביניהם, לא תמיד פנויים רגשית להצליח לשים את עצמם בנעליים של ילדיהם, וחושבים מה הם מרגישים: האם מאשימים את עצמם? האם מאשימים את אחד ההורים או שניהם בגירושים? האם מצליחים לקבל את עובדת הגירושים?
יתרה מכך, ההורים לעתים אף גוררים את הילדים אל תוך הסכסוך, מבקשים מהם “להכריז על נאמנות”, ועושים מהם כלי משחק בתוך סיטואציה רגישה של גירושים. הילדים, בניגוד להבנתם של ההורים, נפגעים מכך אפילו יותר
חייבים לתקשר עם הילד
לפי הפסיכותרפיסטית נילי הררי, זוג שהחליט לפרק את החבילה, צריך להשלים עם כך שגירושים אינם טובים לילדים. מצד שני, גם לגדול בבית בו ההורים מצויים במתח תמידי, לכן לפעמים צריך לבחור ברע במיעוטו מבחינת הפגיעה בילד, ולא בטוח שהגירושים היא האופציה הרעה. מעבר לכך, ההורים גם צריכים לתת מקום לעצמם, שהרי גם הם והרגשות שלהם חשובים.
לכן, אומרת נילי הררי, צריך לתקשר עם הילדים שהולכים להליך גירושים, ולא להסתיר מהם את התהליך. כמו כן, מומלץ להתייעץ עם מטפל פסיכותרפיסט בטרם עושים זאת, כדי לדעת כיצד להכין את הילד טוב ככל שניתן לבשורה (ובמידה רבה, להכין גם את ההורה עצמו).
