מאז נוסדה הפסיכותרפיה האנליטית על ידי פרויד הגדול, היא הסתעפה לכיוונים רבים אינספור. אחד מן הכיוונים הללו הוא פסיכולוגית העצמי, התפיסה הטיפולית של היינץ קוהוט.
קוהוט, גם הוא יהודי כמו פרויד, הגיע לארה”ב במאה הקודמת, אחרי שעזב את וינה עם עליית הנאצים לשלטון. לפי הררי, התאוריה שפיתח סייעה רבות לחשוב ולהבין את נפש האדם, וקידם את הפסיכואנליזה במסעה לעבר מדע אוטונומי של ההווייה האנושית, והבנה שיטתית לנפש האדם. קוהוט העביר את הדגש ששם פרויד על הדחפים, לעבר העצמי– לא מדובר באגו של פרויד, אלא “עצמי” מסוג אחר. בטיפול, המטופל פוגש את העצמי שלו, על ידי הקשבה למטופל, ולא דרך בניית תזות ותיאוריות לגבי התת-מודע של המטופל. מטרת העל של המטפל לפי קוהוט, היא לאחות את הקרע בין המטופל לבין העצמי שלו, שכאשר המטופל במצוקה נפשית כזו או אחרת, מצוי בחולשה מסוימת או קשיי הסתגלות, עליהם יש לנסות ולהתגבר.
לפי נילי הררי, בעצם ההבדל העיקרי בין פרויד לבין היינץ קוהוט, הוא שפרויד סבור שהאדם מפעיל מנגנוני הגנה על ידי התת מודע, ולכן הוא מתקשה להגיע ל”עצמי” שלו, ולכן לא יכול לדעת מה טוב בשבילו. קוהוט אומר שרק למטופל יש סיכוי להבין את עצמו: המטפל צריך להקשיב למטופל, ולא לחפש את הדברים שהוא מסתיר באופן לא מודע, אלא לקבל את דבריו כפי שהם, לנסות להבין אותו כי המטופל יודע מה טוב עבורו.
נרקיסיזם
גישתו של קוהוט דומה רבה לגישה ההומניטסית של רוג’רס, המבקשת לשמוע את המטופל ללא פרדיגמות מובנות ורואה את המטופל כעולם ומלואו. כמו כן,קוהוט אופטימי ביחס לטבע האדם, ומשתייך במידה רבה לאסכולה של הפסיכולוגיה החיובית.
לפי נילי הררי, תרומתו העיקרית של קוהוט הייתה בגישתו כלפי מטופלים עם הפרעת אישיות נרקיסטית. קוהוט התמקד בנרקיסיסטים, קרי אנשים המתקשים לאהוב את עצמם (בניגוד למה שמקובל לחשוב), ולכן נוטים לפגוע באחרים כדי לגרום להם לאהוב אותם ככל הניתן. הקולגות של קוהוט סברו כי באנשים עם הפרעה זו למעשה לא ניתן לטפל. אולם קוהוט טבע ציטוט בהקשר הזה שעד היום התפרסם בהקשרים רבים אחרים: “מי שלא יכול לשאת בחום התנור – שייצא מהמטבח”.
