בהתחלה לא האמנו. כשהיו בחירות בתחילת מרץ והיו “קלפיות קורונה”, ראינו בכך הלצה בעיקר, משהו בסוף החדשות. עם הזמן,החלו להבין כי מדובר בבעיה אקוטית שתשתק עולם שלם כמעט לחלוטין. החשדות החלו לצוץ אצל רבים מאיתנו, ותחושת חוסר ביטחון הפכה להיות “בן הלוויה” הצמוד שלנו. לפי נילי הררי, לא מדברים מספיק על הנזקים הפסיכולוגיים הלא פשוטים שיש לוירוס הקורונה.
עם הטלת סגר מלא על האוכלוסייה, החלה האווירה הציבורית להיות מתוחה, שהיה אפשר לחתוך אותה בסכין. לפי נילי הררי, תחושה של אירוע מתגלגל הייתה באוויר וכמו בימים של מלחמה, אנשים “התגברו על עצמם” אזרו כוח, התגייסו, תפקדו ביעילות והרגישו שותפות גורל עם כלל הציבור, הקולקטיב. אפילו אנשים חרדתיים אזרו כוח, ורבים מהם התגברו על החרדות שלהם ועל הבהלה הכללית. המצוקה הקולקטיבית, אפשרה להם להביט על עצמם כשותפי גורל עם קהל גדול, מה שעזר ללא מעט אנשים להפחית מעט מן החרדות, בעקבות הכללים המחמירים שנחתו על החברה.
